כשבילינו יום שלם בפארק six flags (פארק שמתמחה ברכבות הרים) ישבתי על הדשא ואכלתי חטיפים בזמן שכולם עלו וירדו ממתקנים.

בלונה פארק, אמא שלי היתה עולה על ה כ ל ואני ישבתי על הספסל. לא משנה כמה פעמים שמעתי ״תתגברי על הפחד״, זה פשוט לא עזר, לא אהבתי לפחד. עד היום אני לא עולה.

לפני שנתיים רציתי לעלות על האומגה באוניה, הייתי בטוחה שהתבגרתי, שאני מוכנה. התלבשתי עליתי על המדרגה האחרונה וקפאתי. ירדתי חזרה בשניה.

אני לא אמיצה, אני פשוט לא וזהו.

כשהתחלנו לעבוד עם ערכים בשיעורי NLP ״אומץ״ היה בראש הרשימה שלי. הקריטריונים היו לי ברורים לא לקפוץ מבנינים או לעלות על רכבות הרים. רק לכתוב, להצטלם, לפרסם. אבל לי זה הרגיש בדיוק כמו רכבת הרים, בלי שליטה, בלי אחיזה.

בשביל אומץ אני צריכה להתגבר על הפחד

שמעתי את המשפט שוב ושוב בראשי.לברוח מהפחד היא לא מוטבציה שמובילה אותי אל עשייה בתשוקה היא רק בריחה. אז החלפתי את האומץ בתעוזה, יצירתית, להתנסות, לעשות, להפתיע אותי. וזה שיחרר וזה עבד וזרקתי את האומץ כאילו לא היה. בשבוע שהיה קיבלתי במתנה את הערך שבחרתי בהתחלה בריקמה יפיפיה מאתי המוכשרת.

״אבל זה כבר לא שלי, אני לא צריכה אומץ, לא צריכה להתגבר, איזה מזל שזנחתי אותך״

המחשבה רצה לה בשניה. אתמול עשיתי את שאלון via שאלון החוזקות שלי, חוזקות שמסתבר שתמיד היו שם בתוכי. במקום הראשון יצא לי ״יצירתיות״ ובמקום השני ״אומץ״. בשנייה הראשונה ביטלתי אותו.

שוב האומץ הזה.

אבל כתוב שזאת חוזקה שהיתה לי כל חיי, האם אני אמיצה? יש לי פחד ממתקנים גבוהים אבל אולי האומץ שלי בא מכיוונים אחרים? התחלתי לשאול סביבי

“האם אני אמיצה?״והנה התשובות: את אוכלת באומץ, את מפרסמת באומץ, את מחנכת את הילדים שלך באומץ, את כותבת ומצטלמת באומץ ואת מתחילה מחדש באומץ. אבל לי זה לא מרגיש אומץ, זאת רק הדרך שלי.

לא באמת התגברתי על פחד מרכבות הרים, וכנראה שגם לא התגבר לעולם אבל אולי

האומץ שנמצא מבפנים, הוא מורגש מבחוץ שהוא כבר לא דורש מאמץ.