כשהייתי קטנה רציתי שהכל יהיה יפה, אהבתי לעצב את החדר, אהבתי להתלבש יפה אוו כמה שעות הייתי מבלה בלבחור מה ללבוש.

אני זוכרת שבטיול השנתי היו לי סטים של בגדים לכל יום כולל שקית סנביצ׳ים עם השרשרת והצמידים המתאימים. הכל מבחוץ היה צריך להיות מושלם. רק לא לדבר על הפנים, בכלל לא ידעתי איך?

לא דיברנו על רגשות רק על דברים יפים.אם בכיתי לא הייתי יפה, אם צעקתי תסתכלי במראה, אם פחדתי תתגברי. בעיות פותרים במעשים ולא ברגשות.

למדתי להתנתק מלהרגיש, להתנתק מהגוף.

למדתי הכל על תזונה נכונה ומה מותר ואסור להכניס לגוף במקום להרגיש מה נכון עבורי. אף אחד לא לימד אותי, ואף אחד לא לימד אותם.

את הלימוד על רגשות, על תחושות הגוף, התחלתי ללמוד לפני תשע שנים ומאז אני לא מפסיקה, כי רגשות חווים כל הזמן. מה שנותר לנו הוא לאפשר לעצמנו, לילדים שלנו, לסביבה שלנו לחקור אותם בסקרנות.

בהתחלה בדיעבד ולאט לאט כשאפשרי בהווה, ברגע שהגוף נותן סימנים, הוא מספק את כל המידע. האם נקשיב?

ההקשבה היא למידה חדשה, 

השיח על רגשות הוא חשוב. הרגש משפיע על המחשבות שלנו ועל ההתנהגות שלנו.

האם אנחנו אמיצים מספיק להכיר בכאב שלנו, להסתקרן לגביו, לחקור, לשאול שאלות, אולי?

אבל האם נאפשר לעצמנו להיות פגיעים באמת ולהישאר בכאב מבלי לנסות לפתור או לעבור הלאה, השתהות בתוכו תאפשר לנו בזמן המתאים להתחבר לאנרגיה אחרת אולי טובה יותר.

האם אנחנו אמיצים ללמוד על רגשות, לדבר על רגשות ולהיות סקרנים לגביהם?

כשהפנים מקרין על החוץ הכל יפה.